פסק-דין בתיק ש"ע 40762-01-11

מבוא

מחלוקות רבות מגיעות לפתחם של בתי הדין לעבודה, אולם מחלוקת זו אליה אני נדרש בפסק הדין חורגת, לטעמי, במורכבותה ובעוצמתה.

בתיק זה טוען העובד בלהט כי עבד אצל הנתבע במשך כשלושה חודשים, שישה ימי עבודה בשבוע, מבלי לקבל כל תמורה בעבור העבודה. בין היתר טוען העובד כי במסגרת עבודתו עבד בסידור סחורה על המדפים בתוך החנות (בשר, מוצרי חלב, שתייה וכו') וכן בעבודות שליחויות.

מנגד, טוען המעביד כי העובד לא עבד אצלו מעולם ואפילו לא דקה אחת.

זהו, על קצה המזלג, סלע המחלוקת בין הצדדים.

תמצית טענות הצדדים

1.         לטענת התובע הוא הועסק על-ידי הנתבע בחודשים יוני עד אוגוסט 2010 במינימרקט בבעלות הנתבע. לדבריו, הוא מכיר את הנתבע מזה כשנים ועבד בסחיבת משלוחים מהשעה 08:00 בבוקר עד השעה 22:00 בלילה, שישה ימים בשבוע וכן עבד בתוך החנות בסידור סחורה במדפים. 

2.         סה"כ עותר התובע לתשלום בסך 30,600 ש"ח (שכר עבודה עבור שלושה חודשים וכן גמול עבודה בשעות נוספות).

3.         הנתבע טוען כי התובע לא הועסק אצלו כלל. לדבריו, התובע הסתובב באזור החנות במשך כשנה וחצי-שנתיים, ישב על ספסלים הממוקמים ליד החנות, קרא עיתונים, ככל הנראה מאחר שלא עבד. התובע החל להיראות יותר ויותר באזור החנות והדבר הציק לאשתו של הנתבע והתובע התבקש להפסיק להסתובב באזור. בשלב מסויים התובע החל לתפוס אנשים שקנו בחנות על מנת לעזור להם לסחוב את הקניות ולאחר שלקוחה של החנות התפרצה לעברו הזמין לו הנתבע משטרה. לאחר מכן התובע לא נראה עוד כמעט באזור החנות.

4.         בסיכומו של דבר טוען הנתבע כי הוא לא העסיק מעולם את התובע אצלו בחנות.

דיון והכרעה

5.         ביום 25.3.2012 התקיים דיון הוכחות בתיק במהלכו נשמעו עדויותיהם של התובע והנתבע. בנוסף נשמעה עדותו של מר משה מורדן (עד מטעם התובע שניסה לגשר בין הצדדים) ושל עד נוסף מטעם התובע, מר אברהם עובדיה. מטעם הנתבע העידו מר ניסים בלי (שכן שגר בסמוך לחנות), מר אפרים יצחק (בעל חנות ליד החנות של הנתבע), מר אורי שמה (לקוח של החנות) מר שחר בלוי (לקוח). הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה.

6.         לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים בתיק ולאחר עיון במסמכים שהוגשו לתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין תביעת התובע להידחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

האם התובע עבד אצל הנתבע?

7.         כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים בתיק נסובה סביב השאלה האם כטענת התובע הוא הועסק על-ידי הנתבע כ"עובד" וזכאי הוא לתשלומים שונים מכוח יחסי העבודה בין הצדדים, או כטענת הנתבע התובע כלל לא הועסק אצל ולא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים.

8.         ברי, כי נטל ההוכחה לעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים מוטל על כתפי הטוען להם שכן הוא "המוציא מחברו". בהקשר זה אזכיר מושכלות יסוד ולפיו דיני הראיות מבחינים בין "נטל השכנוע" לבין "נטל הבאת הראיות". על ההבחנה בין השניים עמד בית המשפט העליון בין היתר ב פרשת מרום בזו הלשון:

" נטל השכנוע מבטא את החובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה נדרש לשכנע את בית המשפט באמיתות טענתו, ואם ייכשל בכך - טענתו תידחה...

נטל הבאת הראיות, המבטא נטל קל יותר, בא רק להבהיר על מי מהצדדים, בשלב מסויים זה או אחר של המשפט, רובצת חובה להציג את ראיותיו . ככלל, נטל הבאת הראיות מוטל בתחילת המשפט על הצד הנושא בנטל השכנוע; שאם צד זה לא יביא את ראיותיו, תידחה טענתו. אם הצד הנושא בנטל השכנוע הביא ראיה המוכיחה לכאורה את טענתו, עשוי נטל הבאת הראיות לעבור לצד האחר. ואולם, הצד האחר - אשר אינו נושא בנטל השכנוע - עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות, אם בית המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון מבססות את טענתו במידת הוודאות הדרושה לשם עמידה בנטל השכנוע... במצב שבו הראיות שקולות יפעל הספק לחובת הצד שעליו נטל השכנוע. הנה כי כן, נטל הבאת הראיות אינו גוזר את גורל ההכרעה במשפט, אלא רק את מהלכו של המשפט, ואילו נטל השכנוע קובע את גורל ההכרעה במשפט: הצד הנושא בו חייב להרימו. אם נכשל בכך - תידחה טענתו וידו במשפט תהא על התחתונה. זאת ועוד: נטל הבאת הראיות עשוי לעבור מן הצד הנושא בנטל השכנוע לצד האחר. לא כן נטל השכנוע, שהוא ...'קבוע ועומד, ולעולם אינו עובר מבעל דין אחד למשנהו'..." (ההדגשות לא במקור)

(ראו: ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד;דנ"א 1516 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813)